הם עמדו אחד מול השני, הוא כעס. הוא הרגיש שהיא מסתירה משהו..
"מה את לא מספרת לי ? את מתכנסת בתוך עצמך, בקושי מחייכת, לא מראה רגשות."
"אני לא מסתירה כלום, מה יש לי להסתיר ?"
"אני לא יודע ! אבל את מסתירה ממני את זה !!"
"אני לא מסתירה כלום" אמרה ולא העזה להסתכל עליו..
"כשתחזרי לעצמך- אני פה" אמר והתחיל ללכת ממנה.
היא קראה אחריו "חכה !"
"מה ?" הוא נעצר
"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה ?"
"אין לי כוח למשחקים של.."
"תסתכל !" היא קטעה אותו.
"בסדר." הוא הסתכל בעינייה
"תסתכל עמוק יותר. חזק יותר."
"אני לא מבין.. מה את מנסה להראות לי ?"
"אם באמת היית מתעמק בהן ? היית רואה שאני שוקעת. נופלת. מתמוטטת.
היית רואה את הלילות שבהן הפה שלי צרח את הבדידות, את הלבד שאפף אותי.
היידים שמחכות שמישהו יחזיק בהן, שמישהו יחבק וירגיע את הגוף הרועד..
ועיניי..? עייני צועקות לעזרה, מחכות שמישהו יראה מה יש בתוכן,
מחכות שמישהו יציל ויעזור להוציא את הכאב שבתוכן.."
;){kind=link}