המילים הפוגעות כבר לא נשמעות,
התמימות שהייתה חוזרת ועולה,
הבעיות הכספיות כבר נשכחות,
והמוזיקה תופסת את מקומה של האכזבה.
אני אוטמת את האוזניים.
העולם נראה פתאום כלכך שונה,
החיוך האמיתי עולה על פניי,
הלב את עצמו מחדש בונה,
כבר שכחתי שהחברה הטובה אמרה לי "ביי".
אני אוטמת את האוזניים.
המשפחה חוזרת לאותם ימים יפים,
שבה המחלה המקוללת לא הרסה הכל,
אנחנו מטיילים, קופצים, רצים, ונהנים,
יודעים שיש עתיד, ושוכחים מהאתמול.
אני אוטמת את האוזניים.
האוכל נכנס בלי מחשבה נוספת,
הלבוש נוח, קליל, ומכוער,
לא צריך למרוח על הפרצוף עוד תוספת,
אני חייה מבלי לחשוב איך עכשיו נראה השיער.
אני אוטמת את האוזניים.
הלוואי ובאמת הייתי יכולה !
ככה מהחיים לא הייתי סובלת.
הייתי ילדה מאושרת ושמחה,
מבלי המחשבה לקבר לרדת..
;){kind=link}